הבגידה שבקבלת כיתה חדשה

בסוף שנה (או בסיומם של שנתיים, תלוי כמה זמן חינכת את הכיתה), אחרי איזה יומיים- שלושה של חופש, רוגע והנאה (או במקרה שלי שבועיים- שלושה). מגיעה התובנה- שזהו, נפרדנו, שנה הבאה אני לא חוזרת לפגוש את הכיתה שלי, מה עכשיו?

עכשיו מתחילים מהתחלה.

בדרך כלל ביום האחרון ללימודים אני ניגשת למזכירה, אוספת את רשימת שמות ילדי הכיתה שאני עתידה לחנך בשנה הבאה, ככה רק בשביל להעביר מבט חטוף, לרפרף במהירות על השמות, להתחיל ולהפנים שהם הולכים להיות העתיד שלי בשנתיים הקרובות. אחרי שעשיתי את זה (או לפחות התכוונתי לעשות את זה, הרי בשביל זה לקחתי את הרשימה לא?), אני לוקחת את הרשימה, דוחפת אותה לתיק ומתישהו בחופש מוציאה ומתחילה לעכל (להלן "עכשיו").

הרגע הזה שאת מבינה שלמרות שחיכית כבר לסיים את השנה, ולמרות שעשית את כל טקסי ושיעורי הפרידה הנכונים, ולמרות שהתלמידים נקשרו לך ללב, (ואני מקווה שגם אני אליהם) עכשיו את צריכה להרפות ולהשקיע את הכוחות בכיתה חדשה. נשמע טריוויאלי, הגיוני ובוודאי טבעי. אבל אצלי זה תמיד מעורר איזה רגש קטן- מעיין עקצוץ קטן של תחושת בגידה.

WhatsApp Image 2018-07-26 at 14.07.20

הרשימה, התוכניות וכמה רעיונות

עכשיו להשקיע בילדים אחרים? להיות קשובה אליהם? לאהוב אותם? אבל אני מרגישה שאני "שייכת" לכיתה שלי, והעובדה שהם כבר התפזרו לכיתות שונות בחטיבה לא משנה את זה. תמיד קצת קשה לי להרפות, לנתק ולהתפנות לחלוטין לקבלת כיתה אחרת. אז נכון שאני שוב אהיה מחנכת של כיתה ה'2 (בפעם השלישית, נראה לי זה גורל), אבל דווקא אולי בגלל שאני אפילו לא מחליפה מספר כיתה זה קצת מרגיש לי שמישהו מנסה למחוק כמה שיותר מהר את מה שהיה ולהחליפם בתלמידים חדשים ואני מוצאת עצמי מתגעגעת אליהם, אפילו קצת לאלו שעשו לי חיים לא קלים (אם להגדיר את זה במילה עדינה).

אז מה אפשר לעשות? (או במילים אחרות, אחרי שהתבכיינתי, מה אני עושה?)

אחרי כמה ימים (אולי אפילו שבועות) בהם הרשימה מוחבאת אי שם בתיק, אני מתחילה "להכיר" אותם, עוברת על השמות, משוחחת עם המחנכת הקודמת, עם היועצת. ואז מתחילה להיקשר אליהם בכך שאני מתחילה להתכונן לשנה הבאה, מתחילה להשקיע בהם, מכינה להם דברים קטנים לחלוקה ביום הראשון, בראש השנה, ביום ההולדת, מערכי שיעור לשבוע הראשון, משחקי היכרות, נושא לקישוט הכיתה.

הרב דסלר זצ"ל כתב: "האהבה היא תולדת הנתינה" באדם שבו משקיעים – בו מתאהבים. אז נכון שזה מגיע מעולם של זוגיות בין בני זוג, אבל אני ממש מאמינה במשפט הזה. ככל שאני משקיעה יותר בכיתה ובתלמידים, כך אני כבר אוהבת אותם יותר ומחוברת אליהם. וכשמגיע השלב בו הם מקבלים את ההשקעה, זה גם פותח משהו קטן אצלם והאהבה מגיעה בחזרה.

אז עכשיו אחרי שסיימתי לבכות את הכיתה ממנה נפרדתי, אני אלך להוציא את רשימת השמות ואתחיל להשקיע, מבטיחה לעדכן בהמשך וכמובן לשתף ברעיונות.

מזדהים עם הרגש? אשמח שתשתפו…

היה לכם שימושי הפוסט? שתפו גם אחרים…אפשר דרך עמוד הפייסבוק 'פשוט מורה' ואפשר לשלוח קישור ישיר לפוסט.

היה לכם מעניין? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים, היכנסו לעמוד הראשי ובחרו פוסט נוסף לקריאה. רוצים להישאר מעודכנים ולקבל את הפוסט הבא ישירות למייל? הרשמו לבלוג בעמוד הראשי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s