עד מתי האחריות היא שלנו?

לפני כמה שנים ישבתי בחדרה של המנהלת שלי במסגרת ישיבה פדגוגית על הכיתה. אני לא זוכרת מה פתח את נושא השיחה אך מהר מאוד הדיון הפך להיות על- עד כמה האחריות על התלמידים היא שלנו? (לעומת ההורים וגורמים אחרים) אני זוכרת את השיחה הזו כי יצאתי ממנה כשאני רותחת על המנהלת.

בשורה התחתונה- היא הודיעה לי שמבחינתה לנו המורים יש 80% אחריות ואילו להורים היא השאירה חלק קטן מאוד. לא הבנתי את זה אז, כעסתי (כבר אמרתי) ובטח ובטח שלא הסכמתי איתה. איך יכול להיות שלי כמורה יש יותר אחריות על התלמיד מאשר להורים שלו?

להגיד לכם שהיום אני מסכימה איתה? לא בטוחה….אבל עכשיו אני רואה דברים בעין אחרת, קצת מבינה יותר אולי למה היא התכוונה. והנה הסיבה לכך:

מתחילת השנה מגיעות מדי פעם תלמידות שלי לשעבר לבקר, כשמתבטל שיעור בחטיבה או סתם כשהן מחליטות לקצר את היום הן קופצות להגיד שלום. הן מקפידות לעדכן אותי בכל מה שקורה בחייהן, ובעיקר על הנעשה בחטיבה. מי באיזו כיתה, איך המורים ועד כמה הן מרגישות את השינויים מהיסודי לחטיבה. אחת מהן י' שמה, תלמידה שגם ביסודי התמודדה עם המון קשיים חברתיים, התפרצויות, כעסים והיקלעות למריבות באופן כללי. טרחה לציין בפני במעין חצי גאוה שהיא כבר קיבלה 5 הוצאות (מתברר שזה שם קוד בחטיבה להוצאה מהכיתה והליכה להירשם במזכירות בעקבות התנהגות לא נאותה כזו או אחרת), עוד היא הוסיפה שהיא חזרה לריב עם הבנים, שהיא מקללת, שהיא עונה בחוצפה למורים ושהיא החלה את השנה בהסתבכויות שונות. או במילים שלי- היא במסלול הידרדרות.

גבול

היכן עובר הגבול של האחריות שלנו?

נדהמתי, יותר נכון כאבתי. לא אכחיש שיש לה את הקשיים שלה, אך במהלך השנתיים שעברתי איתה היא כל כך התקדמה, למדה להתאפק, לומר את שעל ליבה, לא החזירה ואף הפגינה בגרות ואחריות ופתאום הכל נעלם, בשניה, או יותר נכון בחטיבה.

לא ידעתי מה עליי לעשות עם המידע הזה. באותו הרגע ישבנו לשיחה קלילה, בה ניסיתי לשקף לה את המצב ואת היכולות שלה. אבל כאן הסיפור לא נגמר. היא החלה לחזור מספר פעמים נוספות ובכל פעם שיתפה עוד ועוד. הרגשתי שהיא פונה אליי לעזרה.

ניסיתי לגשש, מה עם הצוות בחטיבה? מה עם המחנך? האם כבר יצרו קשר עם אמא? הרגשתי שאני חוצה את הגבול אל מול הסמכות של החטיבה, הרי היא כבר לא נחשבת שלי- היא שלהם וככזו היא באחריותם.

אבל…בעצם…מה זה שלי או שלהם? היא תלמידה שפונה אליי לעזרה.

שוב שוחחנו והפעם שאלתי אותה ישירות, אם היא מעוניינת בעזרה ואם היא מרשה לי לפנות לגורמים המתאימים. היא השיבה בחיוב. ואני שוב לא באמת ידעתי מה עליי לעשות עם המידע הזה, אבל הבנתי כי האחריות היא שלי.

אז נזכרתי באותה שיחה בחדר המנהלת, האחריות על הילדים היא שלנו. לאו דווקא לחנך או להאכיל בידע, האחריות שלנו היא להיות שם בשבילם. כי בלי לשים לב אנחנו הופכים לדמות של מבוגר משמעותי בעבורם (ולפעמים יותר ממה שנדמה לנו). אותה תלמידה הרגישה שהמחנך החדש עוד לא מכיר אותה מספיק, שאמא שלה כבר לא מבינה אותה בכלל ושלחברים החדשים שלה לא באמת אכפת ממנה. אז היא חזרה למקום המוכר ותפקידי היה להיות שם בשבילה, זו האחריות שלי.

מקווה שלא כשלתי במשימה.

היה לכם שימושי הפוסט? שתפו גם אחרים…אפשר דרך עמוד הפייסבוק 'פשוט מורה' ואפשר לשלוח קישור ישיר לפוסט.

היה לכם מעניין? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים, היכנסו לעמוד הראשי ובחרו פוסט נוסף לקריאה. רוצים להישאר מעודכנים ולקבל את הפוסט הבא ישירות למייל? הרשמו לבלוג בעמוד הראשי.

מחשבה אחת על “עד מתי האחריות היא שלנו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s