המורה אני שונא אותך.

"המורה אני שונא אותך", "אני שונא גיאומטריה", "הלוואי שתהיי חולה", "הלוואי שלא תבואי מחר", "שונא את השיעורים שלך", "איזה באסה שבאת", "קיוויתי שהשיעור יתבטל".

השבוע שוב שמעתי תלמיד המכריז בפניי שהוא שונא אותי. לא יודעת לכמה מכן זה קרה, אבל לי זה קרה ולא בפעם הראשונה. אולי זה בגלל שאני עובדת עם תלמידי יסודי ואין להם פילטרים או מחסומים לאימפולסיביות שלהם. אבל מדי פעם בפעם זה עולה. תלמיד שכועס כי התקשרת להורים, או הכרחת אותו לשבת ולהקשיב, אחר זה בגלל שהערת לו או סתם ביקשת שלא ישוחח עם חברים ויש את אלו שממש לא צריכים סיבה, הם פשוט שולפים את המשפט הזה בלי שום התראה: "שונא אותך".

באופן אישי לא שמעתי כמעט מורות שמדברות על זה, שמשתפות. כולן תמיד מעלות תמונות של כרטיסי ברכה ומכתבי אהבה מתלמידים, לא מדברים על זה שלא כולם אוהבים אותך ועד כמה זה פוגע לשמוע את זה, כולם יודעים שזה קיים אבל זה טאבו של מורים.

בשנים הראשונות שלי הייתי בהלם, ממש נפגעתי, ברמה האישית. אני מגיעה יום יום, משקיעה, מתזזת, שוברת את הראש איך לעזור לו והוא בתגובה שונא אותי? ועוד טורח להגיד זאת בקול רם מול כל הכיתה. בפעם הראשונה ששמעתי את זה אני אפילו חושבת שבכיתי. זה היה כל כך צורם, כל כך כפוי טובה, כל כך כואב. אחרי אירוע כזה היו לוקחים לי כמה ימים עד שהייתי מצליחה להתייחס לאותו התלמיד שוב עם החמלה והרגישות לה הוא זקוק, פשוט כי הייתי צריכה להחלים מהפגיעה.

ואז קיבלתי את אחת ההתמודדויות הקשות ביותר, לפני חמש שנים כשעוד הייתי מחנכת היה לי תלמיד שבאופן תמידי, כל יום במשך שנה שלמה טרח לומר לי כמה הוא שונא אותי. לא אלאה אתכם בתיאורים והפירוטים של האיחולים שקיבלתי על מחלות ומוות בלתי צפוי, על השמחה שהתעוררה לו למשמע העובדה שאני חולה או לא מגיעה. אבל דווקא בגלל שזה היה קבוע ועיקבי והגיע מתלמיד שידעתי שיש שם המון קושי ריגשי זה עזר לי לגשת לכל הסיפור בצורה אחרת. לא לתת לזה להיכנס ללב ולפגוע אלא להבין שמישהו כאן זועק לעזרה וזו הדרך שלו לפרוק תסכול, אכזבה וקושי.

אז מה עשיתי? בתגובה בכל פעם שהוא היה מסנן משפט פוגעני שכזה אני הייתי עונה לו: אבל אני אוהבת אותך, ובתוך תוכך אני גם יודעת שאתה אוהב אותי. ככה, יום יום שנה שלמה. האם בסוף השנה זה עזר לי והוא עידכן את הסטטוס משונא לאוהב? לא בדיוק. אבל הי, הוא כבר לא היה נרתע כשהייתי מחבקת אותו, וזה המקסימום שיכולתי לדרוש ממנו, אבל זה כי הקושי טמון אצלו. מצד שני לי זה עזר תמיד לקחת את ההצהרות הללו בפרופורציות ולזכור שמאחוריהן עומדים ילדים. רגישים, פגועים, עצובים, מתקשים, שכשהם מרגישים שהם נדחקים לפינה שקשה להם לצאת ממנה הם מנסים להגן על עצמם ולפגוע במי שמסביב ואם אני לא אבהל ואברח זה ירגיע אותם.

ומאז אני משתדלת לזכור זאת ולפעול בהתאם, אז מה עשיתי השבוע עם התלמיד שהצהיר שהוא שונא אותי? עצרתי, נשמתי ועניתי לו: אז מזל שאני אוהבת אותך, ולמה אתה שונא? כי אכפת לי? כי לא מוותרת עליך? כי חשוב לי שתצליח? כי אני יודעת שאתה מסוגל יותר? הוא עצר, הוציא את הציוד ומלמל "אבל קשה לי. הוא לא שונא אותי אלא את הצורך להתמודד עם הקושי שיש לו בלמידה, הקושי שמבחינתו אני זו שמציבה מולו. מכאן כבר היה לי איך להתקדם איתו כי להתמודד עם קושי זה התפקיד שלנו.

שלא תחשבו שיש כאן נוסחת קסם, לא תמיד זה מוביל לאיזו תובנה עמוקה ופריצת דרך בלמידה או ביחסים, רוב הפעמים התלמידים זורקים זאת ברגע של כעס ותסכול ובכלל לא נשארים כדי לשמוע תגובה. אבל אני אף פעם לא מבליגה על הערה כזו בדממה, כדי שידעו שאני שומעת ושמה לב. אז כשתלמיד זורק לי בשיעור "אני שונא גיאומטריה" אני פשוט עונה לו: "אבל גיאומטריה אוהבת אותך" וזה בד"כ מעלה מבט המום על פניהם שעוזר להם לאסוף עצמם ללמידה.

בכלל, בכיתה ובחיים כמה שיותר תשתמשו במילה אהבה, אנשים סביבנו צריכים לשמוע את זה.

גם לכן קרו דברים דומים? יש לכן רעיונות איך להתמודד איתם?

אשמח לשמוע, שתפו אותי.

---

שלכן, מירב.

היה לכם שימושי הפוסט? שתפו גם אחרים…אפשר דרך עמוד הפייסבוק 'פשוט מורה' ואפשר לשלוח קישור ישיר לפוסט.

היה לכם מעניין? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים, היכנסו לעמוד הראשי ובחרו פוסט נוסף לקריאה.

רוצים להישאר מעודכנים ולקבל את הפוסט הבא ישירות למייל? הרשמו לבלוג בעמוד הראשי.