הרגע הזה שאת נשברת…

השנה עזבתי את ההוראה בכיתה, לא פתחתי שנה, לא חיבקתי תלמידים ולא מרטתי שערות מלחץ לקראת אסיפת ההורים. הרבה שאלו אותי אם גם אני נשברתי בגלל השכר שהרי זה הנושא שהיה בכותרות בחודשים האחרונים, כאילו שאם ישלמו מלא כסף למורים זה יגרום להם להישאר במערכת למרות הכל.

ואז נזכרתי בפוסט הזה שכתבתי לפני ארבע שנים, אז לא היה לי אומץ לפרסם אותו, למה? וואלה לא יודעת. אולי חששתי ממה שיגידו אחרים, אולי חששתי ממה שזה אומר עליי כמורה. היום חשוב לי לשתף כדי שאולי הם דווקא קצת יבינו. לשמחתי עזבתי את ההוראה בכיתה כי נקרתה בדרכי הזדמנות חדשה שהציתה בי אש שלאחרונה קצת כבתה, אבל ההזדמנות הזו הצליחה לחדור כי הסדק היה כבר גדול, עמוק וקשה יותר לאיחוי.

לא עזבתי את עולם החינוך ואני ממשיכה לתרום בו את חלקי, פשוט בדרכים אחרות. אבל עדיין זה קצת קשה ומאוד כואב להבין שגם אני בסוף נשברתי.

מוזמנות לקרוא, להזדהות או אפילו להבין קצת יותר טוב את התחושות שמציפות מורות רבות.


היום זה היכה בי.

מתישהו אני אעזוב את תחום ההוראה. לא כי אני לא אוהבת את מה שאני עושה ולא כי אני חושבת שאני לא מתאימה. אלא כי בסוף אני אשבר.

אולי זה יקרה בגלל התלמידים שיצליחו בסוף להוציא אותי מדעתי, אולי זה יקרה בגלל ההורים שיתישו אותי בסרבנות שלהם להכיר שלילד יש קושי ובתלונות חסרות ההיגיון שלהם, אולי זה בכלל יקרה בעקבות העומס הלא הגיוני המצופה מאיתנו ואולי מה שישבור אותי יהיה משרד החינוך, האטימות שלו והתוכניות המנותקות מהמציאות.

מה שאני יודעת כרגע זה שבסוף זה יקרה.

כשזה סדק שלא ניתן לאחות

עמדתי היום מול התלמידים שלי עם דמעות בעיניים, לא דמעות שחונקות את הגרון, לא דמעות שמבצבצות בקצה העין, אלא דמעות שזולגות על הלחי ולא משאירות מקום לספקות. נשברתי. לא יודעת לשים את האצבע במדויק על מה הוביל לזה, הימים האחרונים בהם הם כלל לא לומדים וחוזרים להרגלים ישנים, התסכול שהרגשתי כשראיתי תלמידים שהשקעתי בהם שנה שלמה זורקים הכל לפח, או ההתנהגות של תלמידים ספציפיים שעברה גבולות וממש פגעה בי באופן אישי. כך או כך, מצאתי עצמי מדברת איתם ודומעת. זה הרגע להתוודות שזו לא הפעם הראשונה שתלמידים מביאים אותי לסף דמעות, מעבר לזה שאני רגישה באופן כללי, בערך אחת לשנה אני מוצאת עצמי במקום הזה.

המורות ביניכן יגידו- אבל אנחנו כל הזמן נמצאות בקשיים ואפילו נשברות, לרגע, ליום, לשבוע ואחר כך חוזרות מחוזקות. אז נכון, זה לא שלא נשברים, כל מורה תעיד שמגיע הרגע הזה בשנה ששובר אותך, אבל העיקר זה היכולת לקום אחריו, מחוזקת יותר, אולי חכמה יותר, בעיקר מחוסנת יותר.

אז מה היה שונה הפעם? הפעם הרגשתי שזה שובר אותי ויוצר סדק עמוק יותר בפנים, כזה שלא יתאחה במהרה אם בכלל. כזה שאולי ייעצר אבל ימשיך להעמיק בפעם הבאה שזה יקרה, כזה שמתישהו יהיה גדול מדי וישבור אותי.

כואב לי לכתוב את זה, כואב לי לחשוב על זה בצורה כזו, תמיד אמרתי לעצמי שאם אפסיק ללמד זה יהיה כי יופיע משהו אחר שהתשוקה שלי אליו תהיה חזקה יותר, עכשיו אני חושבת שזה עלול לקרות כי לא ישארו לי כוחות להישאר במקצוע הזה.

שלכם, מירב


היה לכם שימושי הפוסט? שתפו גם אחרים…אפשר דרך עמוד הפייסבוק 'פשוט מורה' ואפשר לשלוח קישור ישיר לפוסט.

היה לכם מעניין? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים, היכנסו לעמוד הראשי ובחרו פוסט נוסף לקריאה.

רוצים להישאר מעודכנים ולקבל את הפוסט הבא ישירות למייל? הרשמו לבלוג בעמוד הראשי.

2 מחשבות על “הרגע הזה שאת נשברת…

  1. אהובה שאת, שולחת חיבוק אוהב ועוטף. מרוגשת לקרוא את הפוסט שלך וכעמיתה שלך, כמי שזכתה לעבוד אתך ולצידך, תרשי לי להזכיר לך בכמה נשמות נגעת, שאת עבורם משמעותית עד היום, בחייהם של רובם חוללת מהפך, עטפת אותם בליבך החם והרך ובדרכך המיוחדת שלך. אבל אל תדאגי, הם זוכרים את זה!!
    אני שמחה שאת במקום של בחירה ודיוק של מה שעושה לך טוב. הקסם שבחינוך אינו נגלה לעין במיידי, אלא לאורך זמן ומתגלה לאט לאט.
    מאחלת לך הצלחה בדרכך החשדה, סיפוק ונחת ממעשה ידייך. ברור לכולם כמה הם זכו בך, אלו שבחרת לעבוד איתם!!! אני אמשיך להתגעגע ולייחל למפגש שלנו שוב.
    אוהבת ומעריכה מאוד,
    לאה ויסוצקי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s