מה באמת לומדים בטיול שנתי- מסע כומתה למתחילים.

יום אחרי טיול שנתי לכיתה ה', מתעוררת בבוקר, עייפות, כל הגוף כואב לי, כואב לי במקומות שלא ידעתי שקיימים בהם בכלל שרירים. מתברר שאני לא בכושר כמו שחשבתי, או שאני בהכחשה לעובדה שאני לא צעירה כמו שאני משדרת לתלמידים וקצת הגזמתי בהתלהבות בטיול, קפיצות, דילוגים, מתיחות. בקיצור- צריכה להתחיל פילאטיס.

טיול שנתי. בתור ילדה ממש התרגשתי לקראת הטיולים, לא נרדמתי בלילה שלפני, ערכתי קניות מטורפות של ממתקים ובעיקר התלבטתי ליד מי לשבת באוטובוס. אומרים שיש פער דורות, שהנוער היום הוא לא מה שהיה פעם, שאנחנו לא מבינים אותם ובכן, בכל מה שקשור לטיולים- כלום לא השתנה.

התלמידים באים לטיול עם מטרות שונות לחלוטין מאלו שבתי הספר או משרד החינוך תיכנן עבורם. הם באים כדי להיפגש, להיפרד בשמחה מיום לימודים ובעיקר, אבל באמת בעיקר- לאכול ממתקים והם דואגים להזכיר זאת כשכל רבע שעה הם מבקשים הפסקת חטיפים. היה רגע בטיול שהתחרטתי שלא פשוט לקחנו אותם לפארק ליד בית הספר לאכול ממתקים ולחזור. אם כך המצב- למה בכלל צריך לגרור אותם לטייל בטבע? מה הם משיגים מזה? כי לטבע זה בטח לא מועיל ולא משנה כמה בדקתי, בטוח נשארה שם איזו שקית סוררת.

הירידה האחרונה, האחרות כללו גם סולמות

ובכן, בין התלונות על הקושי, העייפות, אינספור הקוצים שנתקעו וכמות בלתי נתפסת של ילדים שהחליקו ונשרטו, רגע לפני הירידה הגדולה בסולמות כשאחת התלמידות ממררת בבכי שהיא לא מסוגלת, אחרת נצמדת לקיר ומסרבת לעזוב אותו ושלישית שוקלת ברצינות לחזור אחורה, שמתי לב שגם ביום טיול בטבע לומדים המון! ולא אני לא מתכוונת ללמידה על הפרחים, הטופוגרפיה או אפילו הרקע ההיסטורי של המקום (שגם אלו דברים חשובים), אלא למידה על כוחות פנימיים ומסוגלות.

במהלך הטיול כשאחד התלמידים התלונן, האחרים עודדו אותו לראות את היופי ולשים לב שבעצם הם נהנים. רגע לפני הירידה בסולמות כשחלק מהתלמידים הראו חשש, התחילו האחרים לעודד אותם בקריאות ומחיאות כפיים לכל תלמיד שהצליח לרדת וכשאחת הבנות סיימה את הירידה והחלה לבכות מהלחץ היא מצאה עצמה עטופה בחברות שסיפרו לה כמה היא אמיצה, חזקה ומסוגלת להתמודד עם כל אתגר, אני רק ישבתי שם לידן והתפעלתי. הטיול עם הקשיים שבו חייב אותם להתמודד, בלי לוותר, בלי לפנות למורה, בלי לברוח מהכיתה או להתקשר להורים, בלי לחכות שהשיעור ייגמר ותגיע ההפסקה. אין לאן לברוח- צריך להתמודד וזה בעיני היתרון הכי גדול של הטיולים האלו.

אז מה היה לנו כאן? ביום טיול אחד מחוץ לכיתה למדנו איך להתמודד עם פחדים, קשיים, כאבים ועייפות, עם התחושה והרצון של לוותר ובעיקר איך לתמוך ולעזור אחד לשני- מה שלפעמים לא קורה ביום יום בא לידי ביטוי במלוא העומצה שם- בטבע. למידה חוץ כיתתית, התנסותית- שולט!

מכיוון ויש לי תלמידים שזו בערך הפעם הראשונה שלהם שהם עשו מסלול טיול בטבע, ורובם הרגישו כמו במסע כומתה (כי למרות שהם התמודדו, היה להם קשה), החלטתי שהדרך הטובה ביותר לעודד אותם על ההתמודדות עם הקושי היא בפרגון דווקא בסוף הטיול, קצת כמו בצבא. רגע לפני העליה לאוטובוסים, התאספנו כולנו, פרגנתי להם על ההתמודדות וחילקתי תעודות סיום מסלול, קראנו לכל תלמיד ומחאנו לכבודו כפיים, ניצלנו את ההזדמנות לפרגון ותמיכה כיתתית. הם יצאו קצת פצועים אבל מחוייכים, היה מקסים.

רעיון נוסף: ממש לקראת סוף המסלול, כשכבר ראינו את האוטובוסים, שמתי להם את השיר מהסרט 'רוקי', ודילגנו יחד לעבר האוטובוסים. רגע הניצחון שלנו. (שאחריו כנראה סיימתי עם כאבי שרירים- אבל היה שווה). לשנה הבאה רק אדאג להגיע אחרי הכנה מוקדמת בחדר כושר, כמו שאמרתי הטיול מזמן לכל אחד מאיתנו בעיות להתמודד איתן ושלי מתחילות בכאבי שרירים.

מעוניינים לחלק תעודת סוף מסלול? בקישור יש קובץ פתוח לעריכה.


היה לכם שימושי הפוסט? שתפו גם אחרים…אפשר דרך עמוד הפייסבוק 'פשוט מורה' ואפשר לשלוח קישור ישיר לפוסט.

היה לכם מעניין? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים, היכנסו לעמוד הראשי ובחרו פוסט נוסף לקריאה. רוצים להישאר מעודכנים ולקבל את הפוסט הבא ישירות למייל? הרשמו לבלוג בעמוד הראשי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s